האדג'יו של ג'יאזוטו / אלבינוני - חלק שני
אודות האדג'יו של ג'יאזוטו אלבינוני
למאמר הראשון בסדרה לחצו כאן
ותחילה הבהרה- מדובר ביצירת מופת, יצירה מושלמת עתירת רגש וניואנסים, מרובת שיאי עוצמה ועדינות, בנויה לתלפיות, וראויה לכל תהילתה, לא משנה מי כתב, למה ומתי. למעשה כל הנסיבות רק מעצימות את המקרה יוצא הדופן.
תרומתו של אלבינוני
גם אם אלבינוני, מלחין איכותי אך מעט אלמוני ולא נמנה על השורה הראשונה, תרם את מהלך הבאס שכנראה היווה את הבסיס ל-8 תיבות הפתיחה, זה היה רק הניצוץ שהפעיל את המפץ היצירתי שחווה ג'יאזוטו, אדם שעיקר עיסוקו במוזיקה, היה חקר המפץ היצירתי שחוו קודמיו בתקופת הבארוק. אותם העריץ, מהם שאב ולמד ולפתע יצר את הפלא, ולאחריו- כנראה מאומה.
יצירה משנת 1945, שפורסמה בשנות החמישים, שנים ספורות אחר כך, כבר נעשה בה שימוש בסרט של אורסון וולס, צברה פופולריות באופן מיידי כמייצגת בארוק מובהקת, יצירת חובה ברפרטואר של כל תזמורת, אין סוף גרסאות כיסוי – ללא ספק בקנה מידה היסטורי, היצירה הקלאסית האהובה והפופולרית בכל הזמנים.
ומאה שנים קודם....
מאה שנים קודם לכן, זה לא יכול היה להתרחש – תעשיית התקליטים שתפסה תאוצה במאה ה-20, בתוספת אמצעי התקשורת המשתכללים, אפשרו לכל אוזן אוהבת מוזיקה, להתוודע אל הפנינה החדשה ה"כאילו" ישנה.
ג'יאזוטו לא הלחין בחלל הריק. מאז הבארוק התפתחה המוזיקה, ואם בוחנים את היצירה היטב, אפשר להבחין מבעד לתדמית הבארוקית, ברמזים שמצביעים על כך שהיא נכתבה מאוחר יותר.
ראשית, יצירות במפעם איטי כמוה, אדג'יו, לארגו ואפילו לנטו, אנו מכירים בדרך כלל כפרק שני בקונצ'רטו לכלי סולו ותזמורת, או כפרק מחול איטי בסוויטה. ולהלן כמה דוגמאות, כולן באך.
ה- air המפורסם מהסוויטה התזמורתית מס' 3, המכונה בסלנג "אריה למיתר סול", והפרק השני מהקונצ'רטו בפה מינור לצ'מבלו וכלי קשת, ניחנו שניהם במהלך באס דומה, אוקטבות, הדרגתיות ופיציקאטו. אומנם שניהם מאז'וריים ובמשקל מרובע, כשיצירתנו מינורית ובמשקל משולש. הפרק השני בקונצ'רטו ברה מינור לצ'מבלו, הוא באותו משקל, אותו סולם (סול מינור), ואפילו מלודיית הצ'מבלו דומה בתחילתה לנושא הראשון של הכינורות ביצירתנו.
פורמט הפרק הבודד בסגנון זה בבארוק, נדיר עד לא קיים
המקצב בנושא הצ'מבלו לא כתוב במדויק, רשומים קישוטים, כשבאדג'יו כתוב מקצב מנוקד מוגדר, ולגבי המקצבים, מקצב הטריולות מהווה חלק משמעותי בחומר המלודי בצד המקצבים הזוגיים והמנוקדים, ומהווה אמצעי ביטוי רגשי משובח, אומנם לא נפקד מקומן של טריולות בבארוק ובכל זאת זה מעורר אצלי שתי אסוציאציות מתחום המוזיקה הקלה:- הראשונה היא הטנגו הארגנטינאי ומקבילתו ההאבנרה ("כרמן" של ביזה), בהן הטריולה מאד שימושית בצד המקצב המנוקד האופייני.
והשנייה, בדמיוני זה משתלב מצוין במקצב סווינג, ואז המקצב המנוקד הופך בקלות ל"שמיניות סווינג", אומנם רצוי ב-4 רבעים אבל עובד גם ב-3.
הפתיחה המצוינת שחוזרת עוד 3 פעמים כולל בסיום, מכניסה לאווירה ולטמפו, אך היא אינה אופיינית לבארוק, בהיותה לא קשורה לחומר המוזיקלי שבהמשך, היא אופיינית לסגנון הקלאסיקל שעליו עוד נדבר, שנוצר במאה ה-20 ולמוזיקה הקלה בכלל.
תפקיד הכינור סולו, לא אופייני לקטעים תזמורתיים. הוא וירטואוזי יחסית, וכולל בין השאר פאסאז'ים של אקורדים מפורקים. אלמנט שמזכיר לי שילוב של מוזיקה צוענית, שוב, לא מתאים לבארוק.
ביצירה פרמאטות רבות, אתחנתות, בהן נעצרת הזרימה והקצב הופך למעין רובאטו חופשי. שוב, אמצעי הבעה מעולה, שבבארוק ניתן למצוא כמותו אולי בקטעי פנטזיה טוקטה, שהם לא תזמורתיים, גם כאן אלמנט שניתן לשייך לזרם הרומנטי.
לאחר חלק ראשון, שחוזר בהתאם למסורת הבארוקית, יש אתחנתה על אקורד מפתיע, שם מפציע כינור הסולו לראשונה, ואז נוצרת מודולציה לסולם דו מינור (סוב דומיננטה), ואז חוזרת הפתיחה והנושא הראשי בסולם החדש, כשהיא מוכפלת באוקטבה, אלמנט שמוסיף עוצמה והבעה. אך שוב, אינו מתאים לתקופה והוא אופייני לתקופות מאוחרות יותר.
החלק השני
מכאן מתפתח החלק השני, בצורה מרשימה, לנושאים משניים כולל חלק מאז'ורי, עד שלקראת הסיום מגיע קטע רצוף דיסוננסים חריפים ביותר, שאומנם כמו בכל היצירה נפתרים להפליא, אך ריכוזם ברצף כזה והיחסים ביניהם, יוצרים קטע מודרני שלא ניתן למצוא כדוגמתו אצל אלבינוני.
בסיום, מגיעים כמובן חזרה אל הסולם ההתחלתי כשהמעגל נסגר עם קטע הפתיחה שחוזר. עם זאת, על האקורד המסיים, המילה האחרונה היא של הכינור סולו, באקורד סול מינור מפורק דרמטי, שמחזיר את האווירה הצוענית.
כל האמור לעיל אינו הוכחה- בכל תקופה יש חריגות וזוהי התרשמותי האישית, שלא גרעה מאהבתי ליצירה.
קשה שלא לחשוב שאבד כאן פוטנציאל של מלחין מצוין, גם אם הוא כותב "בסגנון"…
במאמר השלישי והאחרון, יהיו פחות מונחים מוזיקליים ובו תיבחן השפעת המאה ה-20 על ה"אירוע", כולל סקירת חלק מגירסאות הכיסוי הרבות והמפתיעות שנוצרו ליצירה המופלאה.
אודות כותב המאמר
שמי אוריאל אטלס. אני מלמד גיטרה במסגרות פרטיות ברחובות ובראשון לציון, מעביר שיעורי תיאוריה מוזיקלית ומעבד ומלחין.
מתוך ניסיון של 40 שנים כמורה, שיעורי הגיטרה מתאימים לילדים ולמבוגרים ומבוססים על האמונה שלי כי "שיעור" צריך קודם כל להיות חוויה, ורק אז מערך לימודי. כשהכול הופך להרפתקה, אז הניצוץ והמוטיבציה מתחילים להתעורר.
שיעוריי מתאימים לכל רמה ומבוססים על התאמה אישית. יחד נלמד לנגן מגוון רחב של שירים ומנגינות, וכמובן שיש גם המון פתח לבקשות אישיות. זה חוזר לאמונתי כי שיעורים הם קודם כל הנאה. פספסנו את זה? החמצנו את כל המטרה.
אני מזמין אתכם לקרוא עוד אודותיי.
