מוזיקה אינסטרומנטלית במוזיקה הקלה, הקלאסית ומה שביניהם
כל מה שייכתב כאן שופע הכללות ותמיד יש גם עניין של טעם אישי, אבל עם השנים, הבנתי שאני לא איש של מילים.
האם המוזיקה תמיד באה במקום הנכון? תלוי את מי שואלים
אף פעם לא חיבבתי אופרות וגם לא מחזות זמר. בשני הז'אנרים שלעיל, לטעמי המוזיקה מפריעה לעלילה והעלילה למוזיקה. אופרות נראו לי תמיד מלאכותיות, את המילים בדרך כלל בגרמנית לא אהודה, בן כה איני מבין, וגם כששמעתי את האופרה "הנער והכשפים" של המלחין הצרפתי מוריס ראוול, בתרגום לעברית, לא הבנתי מילה. ודווקא יצירה זו – אהובה עלי.
ביצירה זו שפע הומור, אותו אני מוצא גם ב"חליל הקסם" של מוצארט, מה שהופך אותה לחביבה עלי מבין האופרות של אותו גאון.
את האופרה הנפלאה "כרמן" של הצרפתי ביזה, אני מאד אוהב וגם בה אני מעדיף את הסוויטה של הקטעים הנבחרים על פני היצירה המלאה.
את ג'ולי אנדריוס ושירי "מרי פופינס" ו"צלילי המוזיקה" אהבתי בילדותי כמו גם היום, ועם ההנאה גם הם לטעמי, עצרו את שטף העלילה. סרטים אלה וסרטי וולט דיסני מלאי השירים(ספר הג'ונגל הנפלא), הם הכי רחוק שהגעתי במחזות זמר.
עם השנים הכרתי את המוזיקה של באך, היצירות הדתיות והחילוניות הנפלאות, את המוזיקה הנפלאה של הרנסאנס והבארוק, את ה"רקוויאם" של מוצרט, כמובן שיש במוזיקה הקלאסית, מקום של כבוד לשירה, אך ה"לחם והחמאה" בעיני, היא המוזיקה הכלית – הסימפונית, הקאמרית,הקונצרטנטית, כלי הסולו והגיטרה הקלאסית בתוכם, וכמובן שפע המוזיקה שנכתבה לכלי המקלדת.
מוזיקת הג'אז – שייכת איכשהו לתחום המוזיקה הקלה, כזו שאפשר לאכול ולשתות לצליליה ואולי אפילו לפטפט. גם שם יש זכויות רבות ללואי ואלה ולאינסוף זמרי וזמרות הג'אז המשובחים, וגם שם העיקר עדיין היא הנגינה, בדרך כלל בהרכבים, כשהכלים המובילים הם הפסנתר והסקסופון.
מן הראוי לזכור כמה אטרקטיבי לשמוע זמרים מחקים נגינה וירטואוזית, שוב לואי ואלה בשירת ההברות הנפלאה, ואל ג'ירו שגם מוסיף מילים ל"טייק פייב" למשל, קליאו ליין הבריטית ואצלנו נורית גלרון ולפניה רימונה פרנסיס.
אם לחזור לרגע למוזיקה הקלאסית, באחת משנותי בבית הספר ע"ש "תלמה ילין" הוקדשה שנה אחת של ספרות המוזיקה למוזיקה תוכניתית – יצירות סימפוניות שצליליהן מתארים ומציירים עלילה כל שהי, לעתים סיפור של ממש ולעתים תיאור טבע כמו "המולדבה" של סמטנה, הסימפוניה הפסטורלית של ביטהובן ולעומתן "שוליית הקוסם" של פול דיוקא הצרפתי, יצירה ששימשה להפליא את וולט דיסני בסרט "פנטזיה" בו כלל דיסני גם יצירות שלא מוגדרות תוכניתיות, אך הן שימשו אותו להפליא.
היצירה האהובה עלי, נמנית על הז'אנר הזה והיא "תמונות בתערוכה" של מודסט מוסורגסקי.
ענף זה הוא יחסית מצומצם, המוזיקה הקלאסית גם כשהיא לא נסמכת על עלילה או על טקסט של אופרה, "ליד" (שיר בגרמנית) או טקסט דתי, יש בה די אקשן, התפתחויות דרמטיות, מתח והרפיה, גיוון אינסופי שמספק את הסחורה.
במוזיקה הקלה, פופ/רוק, המצב הפוך לחלוטין. הז'אנר המקובל והפופולארי הוא הפזמון, שלא לומר להיט בעל אורך ממוצע של כשלוש דקות, במבנה של בית/פזמון, ורצוי גם חלק שלישי שמקובל לקרוא לו "גשר". לא תזיק פתיחה כלית שתמיד הופכת לאמצעי זיהוי מיידי שאי אפשר בלעדיו, והכל על בסיס שירה, כך שהמילה המושרת הופכת לדבר המרכזי. עם המילים הקהל יכול להזדהות ולהצטרף במקהלה בהופעות (או בקריוקי). הכל בדרך כלל תמציתי, עולם ומלואו שמתרחש בזמן קצר יחסית.
גם במוזיקה הקלאסית לא נפקד מקומן של יצירות קצרות, ריקודיות במקרים רבים ובאיכות מצויינת.
בעולם הפופ/רוק הז'אנר של קטע כלי ללא שירה, הוא נדיר באופן יחסי לכמות הפזמונים העצומה. מאד מקובל לשלב בפזמון, קטע סולו בו מוביל כלי מסוים (למשל גיטרה חשמלית), בדרך כלל באורך של בית, אך זה עדיין משרת את הפזמון המושר. לעתים הסולו מרים את השיר לגבהים חדשים.
הפריצות של הקטעים הכליים בתחום זה, מגיעות קודם כל מתחום הקולנוע ואף מהמדיום הטלוויזיוני, כמו גם מתחום הרוק הפרוגרסיבי ,כמו גם מהנגנים שתמיד מחפשים לעצמם יכולת להתבטא שלא בצמוד לזמר/זמרת מובילים ואולי גם כי לא כל מנגינה מוצלחת מצאה לה את המילים המתאימות.
במאמרים הבאים, נסקור את העולם המעניין והמרתק הזה.
קצת על כותב המאמר
אוריאל אטלס, מורה לתיאוריה מוזיקלית בראשון לציון ובעל סטודיו נוסף ברחובות. בעל ניסיון של כ-40 שנים בלימוד גיטרה.
אני מציע קורס תיאורה מוזיקלית לכל מי שרוצה לדעת כיצד לקרוא תווים ולהכיר מונחים מקצועיים שיעזרו לדבר עם קולגות מוזיקליים ולהבין את שפת המוזיקה לעומקה.
בנוסף, אני מציע שיעורי גיטרה למגוון רמות ממתחילים ועד למתקדמים, מגיל יסודי ועד כל גיל שתעלו בדמיונכם (אמיתי לגמרי… אף פעם לא מאוחר! ויש לי הוכחות!).
